31.3.2015

על רינת של גארי ברתיני - מיה שביט בפתיחת "חגיגה כורלית לברתיני"

"העפרוני" בטקס קבלת פרס מפעל הפיס לאמנויות הבמה-2012
זמרי מקהלה רבים שואלים את עצמם לעתים תכופות מהו קסם השירה במקהלה. מה מושך זמרים, שרבים מהם סולנים ומוסיקאים מקצועיים, להניח לאגו ולהתמסר ליצירה המשותפת?

מצ"ב דבריה המרגשים של מיה שביט שייסדה בשנת 1981 את מקהלת העפרוני והיתה המנהלת האמנותית והמנצחת של המקהלה היצוגית במשך יותר מ-30 שנים. שורשיה המוסיקליים של מיה נטועים עמוק בתקופת השתתפותה כזמרת במקהלת רינת, תחת שרביטו של גארי ברתיני. את הדברים סיפרה מיה בערב הפתיחה החגיגי של "חגיגה כורלית לברתיני", לציון עשור למותו של גארי. הקונצרט נערך אמש במוזיאון תל-אביב. 




"לא פעם אני שואלת את עצמי מהו סוד השירה במקהלה, מה מביא את אהבת הדבר לרמות כל-כך גבוהות של התמסרות והתמכרות למסגרת ולדרישותיה הרבות.

אז במבט האישי שלי – רינת היתה מקדש.
מקדש – כי זה היה מקום שבו מקדשים את היופי, את הצלילים, את הליטוש האינסופי של השירים, מקום שבו היה גארי מגלף בשבילנו כל יצירה, מסיר ממנה שכבה ועוד שכבה עד שמתגלה היהלום המלוטש במלוא זהרו. למקום הזה באתי, כמו רבים אחרים, מתוך התפעמות מן החומר, מן העבודה חסרת הפשרות על שירת הא-קפלה, מ'ניקוי האזניים' המתמיד, מן האפשרות לחבור שוב ושוב לקבוצת אנשים קוראי-תווים ולעסוק בשירה בצורה כל-כך שונה ומעניינת. זה מה שמשך אותי בחבלי-קסם, וכמו רבים אחרים נרתמתי למלאכת הקודש הזאת, במשך 14 שנים רצופות. גארי הביא אל "רינת" את קולות הציפורים, את ניחוחות האביב אך גם את כאב האהבה. הוא צבע את השירה שלנו בפלטת צבעים עשירה ובמכחול של יד אמן.

גארי חינך אותנו לשירת א-קפלה במיטבה. מצד אחד - הרנסנס הצרפתי, האנגלי והאיטלקי המשיכו להיות אבן היסוד של החינוך המקהלתי הצרוף, ומצד שני – ההצמדות למלחינים ישראליים ש"רינת" היוותה עבורם כר-פורה ליצירה. צריך לזכור שהקהל של באי הקונצרטים לא היה מורגל בהאזנה למוסיקה מקהלתית חדישה כמו היצירות של סתר, בן-חיים, פרטוש, צבי אבני ואבידום, אך הקונצרטים של רינת חשפו את הקהל שוב ושוב ליצירות אלה. גארי היה זה שגילה לעולם המקהלות את שירי העדות, את הבאר הבלתי-נדלית הזאת של גווני-סגנון, פיוט, טקסטורות ותבניות מוסיקליות.

מי חשב עד אז על שירת אוניסון של שיר תימני, חסידי או בבלי כחלק מקונצרט אמנותי? כיום נחשבים החומרים האלה לאבני-יסוד ברפרטואר המקהלתי הישראלי וכל מקהלה המבקרת בחו"ל רואה מזכותה ומחובתה לגלות את העושר הרוחני-מוסיקלי שישנו בישראל ואין דומה לו בכל העולם. אין פלא ששירים כמו 'המבדיל' של פרטוש, 'התרגעות' של בן-חיים, ו'תיקון-  חצות' של סתר הפכו לגולת כותרת של הרפרטואר ה"רינתי" והם עד היום בבחינת 'קלאסיקה' שמעבר לתקופתה. וכמוהם נכנסו להיכל התהילה העיבודים הנפלאים של גיל אלדמע ויחזקאל בראון אותם רתם גארי לבניית הפסיפס העשיר של רינת.

תרומתו האדירה של גארי לתנועת המקהלות בארץ התבטאה לדעתי בעוד שני מישורים:
א. בנוכחותה הייחודית של "רינת" בחיי המוסיקה בשנות ה-60 וה-70, כי הקונצרטים שהושמעו בכל רחבי הארץ פעלו את פעולתם והשפיעו על סדר-היום המקהלתי.
ב. בהעמדת דור חדש של מנצחי-מקהלות:
גארי יצר סטנדרטים חדשים במעמדו של מנצח המקהלה.
על חיי תלמידיו הטיל צל ענק, ארוך ומעשיר.
הוא דרש מהם יתר העמקה בקבלת החלטותיהם המוסיקליות.
לא פינק במחמאות, אך ידע להעריך מחשבה מקורית וחיפוש אחר אמת אמנותית.
ושוב – הסטנדרט של "רינת" היה כעמוד אש ההולך לפני המחנה.
היה למה לשאוף, אל מה להשוות, ממה ללמוד.

ומשהו על הניצוח:
כל חזרה גילתה טפח נוסף באמנות הניצוח : הדיוק בעבודת הידיים, העבודה הקולית עם ההדגמות המדוייקות, ההינזרות המחלטת מתלות בפסנתר ; החיפוש אחר הביטוי המוסיקלי דרך הטקסט, הדינמיקה, הבדלי הסגנון, הייחוד של כל שיר.
ידי הזהב של גארי לא הפסיקו להפתיע, לרגש, לדרוש ולקבל, וביחד עם המבט החודר שמאחורי הידיים – זה היה כמעט היפנוטי, וכל פעם מחדש, כאילו בפעם הראשונה.

מכל הזכרונות הקשורים אצלי בשמו של גארי – זה אולי הזיכרון העוצמתי ביותר:
הידיים המכשפות.



הסופר בנימין תמוז כתב בספרו 'מינוטאור' על שלושת המעגלים שיש במוסיקה, ועל המעגל השלישי אליו המלחין לא מאפשר כניסה לכל אחד, אלא רק לאלה שיש בכוחם להבין את הסימנים שלו ולפרוץ אל המוסיקה. הוא כתב על המקום הזה שהוא סודי ומסוכן, כי אם אתה נכנס לשם – יש לך שתי בעיות: זה מקום כל-כך מלא יופי שאיך אתה יכול לסבול את כל היופי הזה ולהישאר בחיים, ואיך אתה יכול לצאת משם ולהמשיך לחיות בעולם הרגיל.

גארי, הוביל אותנו לא פעם אל תוך-תוכו של המעגל השלישי, ואלה היו הרגעים הבלתי נשכחים.
זה יכול היה לקרות בחדר קטן וצפוף לפני קונצרט בניו יורק, בעבודה על אוניסון של 'שיר השירים' בנוסח ספרדי ירושלים, כשגארי מושך אותנו אל ליבו של המזמור העתיק הזה ומביא אותנו אל סף דמעות, או  בקונצרט באוניברסיטה בוושינגטון בשירת ה Crucifixus של אנטוניו לוטי, כששכבות המרקם נערמות זו על זו והאקוסטיקה מוליכה את הקולות עד השמיים. רגעים של יופי עד כאב, שאחריהם בא הכאב על הרגע שחלף.

כן  ברינת היינו למודי-פסגות אך גם חווינו את רגעי הריקנות שבאו לאחר השיא. אלה ואלה חרותים בזכרוננו לעד.
וכל אחד מאיתנו מנסה בדרכו שלו לשמר את משנתו של האיש הזה שהשפיע על חיינו בצורה כל-כך עמוקה ומשמעותית".

מיה שביט





נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.

לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-
בפייסבוק - facebook.com/Tarbut.and.the.City
גוגל פלוס plus.google.com/Tarbut.and.the.City

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן