2.8.2010

נקודת מגע - מוזיאון ישראל החדש

אירוע פתיחה מרגש

זאת ירושלים. במעלה עמק המצלבה צועד לו מצעד הגאווה הססגוני שמשתתפיו נאבקים על זכויותיהם הבסיסיות ביותר. בכיכר השבת מפגינים דתיים כנגד מצעד הגאווה ואנחנו, זוגתי ואנוכי, צועדים במעלה השביל המוביל משער המוזיאון לאולמות התצוגה.

ניחוח של חגיגיות וקסם באוויר. יש זמן להנות מהאולמות המחודשים והקשרים ביניהם ומרגישים את התכונה הרבה לקראת הערב. הנהלת מוזיאון ישראל, הכינה לנו אירוע מלא אטרקציות מרגשות שלפי הבנתי נועדו למשוך קהל גדול למוזיאון המחודש ולגרום לו להכיר את החללים המשופצים והתצוגות.


עם אור אחרון, תפסנו את מקומנו לקראת המופע של יהודית רביץ... יחד עם עוד 2,998 איש שהתיישבו למרגלות פסל ה"אהבה". המופע התחיל באנרגיה מתונה ובהדרגה הפך לסערה של אנרגיה והתרגשות. ממושבנו המרוחק יכולנו לראות את אלפי הרוקדים שקמו ממקומותיהם והתנועעו כמו שיבולים ברוח.

לאחר המופע, הגשמנו את חלומם של מנהלי המוזיאון. רצנו במהירות בנתיבי המוזיאון כדי לראות כמה שיותר מ"נקודות המגע" ובינתיים חווינו את האווירה הנעימה במוזיאון המחודש. באירוע עשיר ומקסים, נתבקשו אמנים ויוצרים ליצור מופעים קצרים המתייחסים אל היצירות שלידן הופיעו. באמת אטרקציה מקורית ומרגשת.

באולם הכניסה, שמענו שלמה גרוניך ומתן קליין (החלילן) בצילו של "הנער מדרום תל-אביב"-פסלו של אוהד מרומי. פסל הנער מתנוסס לגובה של 6 או 7 מטר, ונראה כאילו תקרת האולם עלתה קצת כדי לפנות לו מקום. ושלמה גרוניך, כמנהגו, הופיע בצניעות רבה ו"עשה הרבה כבוד" לדמות הנער הענק שנראה כאילו עצר רגע בדרכו כדי להקשיב וחייך קלות בראותו את גרוניך פורט על מיתרי הפסנתר, אצבעותיו רצות על הקלידים והוא מספיק גם להקיש קצת על מערכת כלי הקשה שהכין מראש. חגיגה.

באגף לאמנות ותרבות יהודית, הופיעה נעמי יואלי עם הדס קלדרון, ננה אריאל וגליה יואלי בקטע מעובד מתוך ההצגה "הדודה פרידה", שזכתה בפרס ראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. נעמי יואלי, עשתה מאמצים כדי לשכנע את שלושת האוצרות ה"מנופחות" להציג במוזיאון ישראל את אוסף החפצים הישנים שהביאה הדודה פרידה מגרמניה. "חוטי הרקמה, הכפתורים וכל השמונצעס שבאוסף, הם אוצר בעל חשיבות לאומית", היא אומרת.

מקהלת העפרוני, בניצוחה של מאיה שביט הופיעה במעבר המקורה המוביל מביתן הכניסה לאולמות התצוגה. חגיגה קולית מרגשת שהתאימה את עצמה לחלל האדריכלי המיוחד. המקהלה עמדה בשני טורים לאורך קירות המנהרה, כאילו מחבקת את הקהל שהצטופף באמצע.

קינחנו במופע של סלווה נקארה, נועה ברקאי ושלומי מושקוביץ, שהתייחסו לפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר. הצגה משעשעת שבה מביעה נועה ברקאי ספקות לגבי ערכה של היצירה האמנותית והמוזיאון ומקבלת הסבר משכנע מסלווה נקארה, שבכלל עובדת באגף הארכיאולוגיה, אבל כנראה כבר שמעה המון הסברים ויודעת לסנגר על הממסד המוזיקלי.

היו עוד 15 מופעים שלא הספקנו לראות, אבל כוחנו תם. הצטערנו על כל המופעים שהפסדנו, אבל יצאנו עם טעם של עוד. בדרכנו החוצה, עוד ראינו אנשים מוזרים שרקדו בהתלהבות רבה לקול של דממה. זו הייתה המסיבה השקטה שהנחה דורי בן זאב. הרקדנים עם אוזניות רקדו לקול המוזיקה, ושאר הקהל לא סבל מן הרעש. סובלנות חברתית של המאה ה-21 המתאימה לירושלים של חום יולי-אוגוסט, החווה אווירה טעונה בין גאים לדתיים, בין ערבים ליהודים ובין דתיים לחילוניים. שכחתי משהו?

למי שעוד יכול לקבל החלטות מהירות, אני מאד ממליץ להגיע לאירועי הפתיחה האחרים.
שלכם,

יורם בר-סלע

את הצילומים המלווים את הכתבה צילם אהרון ברק

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן