26.10.2015

תהילה של עגנון בתיאטרון החאן

צילומים: יעל אילן


"זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלקים. ועוד זאת היתה בה, זריזות של עלמות, אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זיקנות." (מתוך הקובץ "עד הנה", ש. י. עגנון)


בתוך הכאוס, הדכדוך ותחושת האין מוצא של ימים אלה, ואחרי ההוריקן הקטן שהחשיך אמש את השרון מהבוקר הלכנו לראות את "תהילה" של תיאטרון החאן בבית ציוני אמריקה. בלהה בן אליהו הקדימה בהרצאה מאלפת על עגנון ועל העיבוד הנהדר של הסיפור למחזה, ואז עלו שלושה שחקנים, והולידו מול עינינו את הקסם המצדיק את קיומו של תיאטרון. 

הטקסט האלמותי של עגנון עם המשחק האמין של יהויכין פרידלנדר, יואב היימן ותמר אלקן, הבובות הנהדרות, והבימוי המקורי והחדשני של שיר גולדברג, הקים לתחייה על הבמה את ירושלים של ראשית ימי המנדט. יהויכין מדלג בקלות מתפקיד הרב הידען והטרחן המפליג בפרשנויות, לתפקיד הרבנית הנרגנת, ומעורר פרצי צחוק בקהל. תמר מפליאה להפעיל את בובתה של תהילה הזקנה קלת הרגליים, וללא הבובה עוברת אל תפקיד תהילה הצעירה בחן ובקלילות. יואב הוא הסופר המיוסר, הסקרן, הסובב בסמטאותיה של ירושלים, עולה ויורד ותר אחרי סיפורה של תהילה. התפאורה הנפלאה והמינימליסטית של נטשה טוכמן-פוליאק גולשת פנימה עם או על השחקנים, רוקדת, מסתובבת, נעלמת וחוזרת. השחקנים, יחד עם בובות שיצרה אמירה פנקס, המופעלות בתזמון מדויק, מעלים ומחיים על הבמה במשחק וב"עגנונית" את סיפור חייה של תהילה בת ה – 104 ואת סיפורו של הסופר הצעיר שלא מצליח לכתוב, נשבה בקסמיה של הישישה וגילוי סיפורה פורץ אצלו את מחסום הכתיבה והסיפור כולו נפרש הלכה למעשה למולנו בסוף ההצגה.


שחר פינקס עשתה את הלא יאמן. בעיבודה לסיפור הפכה את הקלסיקה של עגנון למחזה עכשווי השומר על רוח הטסקט המקורי. התלבושות של מאור צבר והמוזיקה של דניאל סלומון משתתפות אף הן בתהליך הפיכתן של מילות הסיפור למחזה חי נושם ומרגש.


וכשאנחנו יוצאים מההצגה ועומדים בפינת איבן גבירול, מתברר שכולנו תמימי דעים ומסכימים שתיאטרון טוב לא צריך גימיקים, כוכבים ששרים כשהם תלויים במהופך מהתקרה, תפאורות אופראיות ענקיות ושלל ניצבים מרקדים. יש הסכמה גורפת וחוצה דורות על האיכות הבלתי מתפשרת של תיאטרון החאן שאינו תיאטרון של כוכב אחד אלא אנסמבל שחקנים משובח, שמצליח ליצור שוב ושוב מחדש את הקסם שבגללו שווה לצאת מהבית.


וכמובן שאי אפשר בלי צלצול הסלולארי המסורתי שלא מפתיע אך תורם לדריכות. במהלך ההצגה אני תוהה מתי וכמה פעמים יתפרץ הצלצול ויחזיר אותנו בגסות אל המציאות. התשובה: פעמיים...

זמירה שגב




נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.

לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן