28.9.2015

אמנות רחוב בהארלם הספרדית/ זמירה שגב, ספטמבר 2015

צילומים: זמירה שגב
קו מספר שש של הרכבת התחתית במנהטן מוריד אותנו ברחוב 103 ולקסינגטון. אנחנו בהארלם הספרדית, ואמנית ציורי רחוב עם הרבה צבע מתחת לציפורניים, היא המדריכה שלנו בסיור ציורי רחוב בשכונה. תחום ציורי הרחוב היה שנים רבות בשליטה גברית והיום עוד ועוד נשים מצטרפות אליו. אנחנו מתכנסים בבית קפה קהילתי קטן. על קירותיו תלויות עבודות של אמנים מקומיים המוצעות למכירה. המדריכה מציגה את עצמה. היא ילידת קנדה שהתאהבה בסצנת אמנות הרחוב של ניו יורק, גרה בברונקס, מגדלת שני ילדים ועובדת בהארלם.

גינה קטנה ומטופחת על שטח שבתים סוגרים עליו משלושת צדדיו היא תחנתנו הראשונה, והיא אוצרת בתוכה הרבה מסיפורה של הארלם. פעם עמד כאן בית. אחרי שנשרף השתלטו תושבי השכונה על השטח והקימו בו גינה לרווחת התושבים, לוקחים לעצמם בכוח פינה ירוקה. בגינה יש בריכה קטנה עם תנין מלאכותי, פסל מכוסה פסיפס ועל הקיר מולנו ציור גדול של שתי נשים חמורות סבר ואוחזות ידיים בצבעים ססגוניים. האחת היא הציירת פרידה קאלו, והשנייה המשוררת חוליה דה בורגס. שתי אמניות שמעולם לא נפגשו בחייהן. הן מצוירות כששרשראות כדורי רובה מוצלבות על חזן ומעליהן תלוי ליבן. "הן נלחמו עם הלב, לא עם כדורים", מסבירה המדריכה. בורגס היא משוררת ילידת פורטו ריקו, שלחמה במולדתה למען זכויות נשים. היא פרסמה שלושה קבצי שירה, וסיימה את חייה הסוערים ומלאי התהפוכות בגיל 39 כאלכוהוליסטית אנונימית. גופתה נמצאה ברחוב בשכונה ולא זוהתה אלא לאחר ימים רבים. ברחובות הארלם היא גיבורה נערצת וכמה ציורי קיר גדולים מנציחים אותה.



העבר של שריפת בתים בהארלם שווה סיפור. "מחירי השכירות היו כה נמוכים, ורבים מהדיירים העניים לא הצליחו לשלם גם את השכירות הנמוכה" מספרת המדריכה. "בעלי הבתים מצאו פתרון: הם היו נותנים חמישים דולר לנערי הרחוב ומבקשים מהם להצית את הבניין, לפעמים על יושביו. דמי הביטוח שקיבלו כפיצוי היו גבוהים מדמי השכירות והמהלך השתלם". כך התמלאה הארלם בעוד ועוד שלדי בתים שרופים ונטושים. ברחובות שלטו חבורות רחוב, סמים, פשע, עוני ונחשלות. לפני כעשור התחיל השינוי. כמו תמיד, הגיעו קודם האמנים העניים שחיפשו מקום מגורים זול והכניסו צבע ופעילות חברתית לשכונה, יוזמות הנדל"ן מיהרו להגיע בעקבותיהם. ה- projects - השיכונים של הדיור הציבורי שכל מי שראה את הסדרה המופתית "הסמויה" זוכר היטב, קיימים גם בהארלם. שכר הדירה נמוך מאוד ומשפחות רבות, גם כאלה שיכולות כיום לשלם שכר דירה רגיל, מתגוררות עם הסבא והסבתא כדי לא לאבד את הזכויות על הדיור המוזל. השכונה נמצאת בתהליך מואץ של ג'נטריפיקציה – ביטוי שגור ולעיתים שנוי במחלוקת בניו יורק בימים אלה. התחדשות שכונות עקב מעבר אוכלוסייה חזקה ומבוססת יותר אליהן שלעיתים משביחות את השכונה, אך לעיתים דוחקות החוצה את התושבים המקומיים שכבר לא יכולים להרשות לעצמם את המגורים במקום.

התרבות של דרום ומרכז אמריקה שולטת ברחובות. שומעים יותר ספרדית מאנגלית. עובר אורח שכמה משיניו חסרות מצטרף לסיור ועוזר למדריכה: "גדלתי כאן, דיברנו אנגלית ברחוב וספרדית בבית. בחופשות היינו נוסעים לקוסטה ריקה לעזור לסבא עם החזירים ועם עבודות השדה. עברנו הרבה כאן בהארלם. היתה מגפת ההירואין, אחר כך מגפת הקראק. היום שקט כאן יותר" הוא מסכם ומאחל לנו סיור נעים, אך צץ שוב כמו משום מקום אחרי חצי שעה, מוסיף עוד הערה ונעלם, כמו היה חלק בלתי נפרד מסצנת הרחובות הססגוניים בשכונה.


באחד הרחובות כל גזעי העצים מכוסים בסריגה עליזה וצבעונית. היה כאן פסטיבל ואחת האמניות החליטה "להלביש" את העצים לכבודו. הסיור נמשך ואנחנו רואים עוד ועוד ציורי רחוב עשירי צבעים שהסגנון הדרום אמריקני שולט בהם. הציור האחרון בסיור הוא ציור ענק בשחור לבן דווקא, של האמן אקסל וויד. נערים שחורים משחקים ברחוב ובגדול רשום "HOME". זה הבית.


כשהיינו בשליחות לפני 30 שנה איש לא העז להתקרב להארלם, לא ברכב ובוודאי לא ברכבת התחתית. הסיפורים הילכו אימים על שכונה ענייה הנשלטת על ידי חבורות רחוב אלימות. היום זו שכונה מתחדשת עם הרבה צעירים ואמנים. הסמים עדין ברחובות אך גם הגינות הקהילתיות, האקטיביזם החברתי, והרבה גאווה מקומית ותקווה.

את הסיור המודרך הזמנו דרך אתר http://hushtours.com/. מאד מומלץ.

שלכם, זמירה שגב




נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.

לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן