מקוריות וגאונות שקשה לקלוט בצפייה ראשונה. חלל הגלריה לפיסול במוזיאון תל-אביב - תפאורה נפלאה למה שעומד להתרחש כאן. בזמן כניסת הקהל יושבים על הבמה שלושה נגנים יפנים לבושים שחור על רקע הבמה והקירות הבוהקים בלבן. אחת הנגניות מקישה על בקבוק ספרייט. דיאט ספרייט. מדי פעם נושפת במפוחית צלילים אקראיים לכאורה. לצידה ישובים שני נגני כלי מיתר ולידם עמוד ובראשו מנורת ליבון. בפינה ממתין המשתתף המיוחד של הלהקה, שחקן מבוגר שתמיד מוסיף צבע מיוחד למופעים. לבוש שחור וממתין. הקהל תופס את מקומו, דרוך למה שעומד להתרחש.
על רקע הצלילים המינימליסטים עולים הרקדנים, לובשים סריגים צבעוניים סוערים, מתמקמים על הבמה למרגלות הקירות הלבנים. הנגנים עוברים לפינת האולם ומלווים את המופע במוסיקה חיה. שני אקורדיונים, צ'לו, כינור, תיבת נגינה, כל מיני אביזרים שמפיקים צלילים מיוחדים... וקולה של הנגנית.
כמו שטיח ססגוני שקם לתחיה
הרקדנים לבושים בגד סרוג זהה, אך לכל אחד צבעים שונים וקוים שונים, ממש כמו שלכולנו גוף המורכב מאותם איברים, אך כולנו שונים זה מזה. הם נעים יחד ולחוד, כשורה, כזוגות, כגוש מלוכד. הם מתמסרים זה לזה, משחררים אחיזה ונותנים לאחר או לקבוצה לתמוך בהם, לפתל אותם, לגלגל, להרים, לתלות, כל מה שרק יכול הדמיון לשחק עם הגוף האנושי. וירטואוזיות מרגשת של תנועה וצבע.
לכל אורך המופע יש רצון ללחוץ על "פאוז", לנסות לחרוט בזיכרון את הקטע האחרון, רגע לפני שממשיכים.
מול היחד, התלפפות והשתרגות הגופות יש רגעים של בדידות. מתוך דבוקת הרקדנים מגיחה מדי פעם דמות יחידה. באחת התמונות זוהי רקדנית שמכה את עצמה, חובטת אגרופים ברצפה, משדרת מצוקה גדולה. הקבוצה נרתעת ומסתופפת בקרן זוית הקירות. אט אט קושי עובר לקבוצה. בתמונה אחרת דבוקת הרקדנים שואפת ונושפת באנחות עמוקות.
לשני קירות הבמה תפקיד בפני עצמו. הם מהווים גב תומך, מאפשרים לטפס עליהם, להישען, לדבוק בהם, להתגלגל לאורכם. הם שם.
לכל אורך המופע נוכח הקושי שהחיים מזמנים. אולי הוא מגולם על ידי השחקן המבוגר. הוא עוטף את עצמו בגלימה שנוצרת מחלקי סריגים בגוונים דהויים של חום, בקצה הגלימה מעין כיפה דרכה מציצה הקרחת של האיש, או שמכסה את כולו. בתחילה הגלימה מזכירה שריון של צב. יתכן והוא בתפקיד המספר. כל אחד יכול להרגיש כראות עיניו. מעין ענן מעיב. קושי.
הכאב אופטימי. אתה לא לבד בו. היחד מנחם.
לקראת סיום הרקדנים פושטים את הבגד, ונשארים לבושים גופיה ותחתון חסרי צבע, ניטרליים, טבעיים, בלי קישוט, ללא צבעוניות, מעין תכריכים קצרצרים. מהתקרה משתלשלים קולבים עליהם ניתלים הבגדים ועולים מעלה, הם והצל שנוצר עם האור. זהו. המעגל הושלם. המוסיקה דועכת וגוועת בצלילים רכים, שקט. ואז פורצות מחיאות הכפיים וקריאות נלהבות של הקהל.
איזה זר פרחים!!! יוצאים עם טעם של שוב. לא הספקנו לספוג את כל העושר המופלא הזה.
מעמוד ענן, ליפן
היצירה פרחקיר הועלתה לראשונה בחודש יולי האחרון (ימי "עמוד ענן") בשיתוף פעולה עם שלושה מוזיקאים מיפן. המלחין אומיטרו אבה והמוזיקאים הירופומי נקאמורה ומיו גאנטו מקימי הצמד "מומוצובאקי". יוצר בולט נוסף בפרויקט היה מעצב התאורה יואן טיבולי מצרפת, שעיצב תאורה מיוחדת עבור חלל הגלריה. בעקבות ההצלחה הוזמנה הלהקה להעלות את היצירה גם במוזיאון לאמנות מודרנית היוקרתי בטוקיו (MOT) בחודש אוקטובר האחרון.
שלכם, שיוי פרנס
נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.
לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-
בפייסבוק - facebook.com/Tarbut.and.the.City
גוגל פלוס plus.google.com/Tarbut.and.the.City
הכל נכון. אבל... במקום החדש שיועד למופע במוזיאון תל אביב אין במה. כלומר הבמה היא רצפת החלל. אני במקום מושבי שורה חמש ראית רק שני שלישים של המופע. בחלקים של המופע שהרקדנים פעלו על רצפת ה"במה" בחלק הקדמי לא ניתן לראות מאומה. בשורות שנבנו על גבי קוליסות לא היטיבו עם נקודת המבט. חבל. נראה היה שהמפיקים ניסו להרויח עוד מקומות (= כסף) על חשבון איכות הצפיה . בעבר נערך המופע בגלריה אחרת קטנה יותר ואינטימית... התאכזבתי מאד.
השבמחק