25.6.2012

סיפורו של עלי מדארפור / טליה נגר

לפני כחמש שנים כשעוד עדיין הייתי סטודנטית לתואר שני בקולנוע וטלוויזיה באונ' תל אביב, פנה אלי איתן שוורץ (הזוכה בתוכנית הריאליטי "השגריר") וביקש ממני לתעד בסרט את סיפורו של עלי, פליט מדארפור שבסודן. הכוונה הייתה שהסרט יוקרן בכנסים גדולים ברחבי הארץ ויעזור להסביר לישראלים מי הם אלה הפליטים השחורים שמגיעים לארצנו דרך הגבול עם מצרים ומה בכלל קורה בדרום סודן. הסכמתי מיד למרות שלא שיערתי לעצמי מה אני עומדת לשמוע. שמחתי לדעת שעלי מדבר אנגלית היטב ואפילו כבר למד לדבר קצת בעברית.


בשונה מפליטים אחרים שמצאו את עצמם זרוקים בדרום תל אביב, שפר מזלו של עלי, והוא נקלט בקיבוץ מעגן מיכאל. קיבוץ שבע ומטופח, הממוקם על שפת הים מול זיכרון יעקב. לעלי הקצו קרוואן קטן אותו חלק יחד עם פליט נוסף, ושם גם פגשתי אותו לראשונה. לפני עמד אדם גבוה, פניו נעימות, ראסטות דקות נחו על כתפיו, וכשחייך הבהיקו שיניו צחורות. לא היה זכר לאדם שעבר תלאות רבים והיה על סף מוות כמה פעמים בחייו.

כשנדלקה המצלמה עלי היה מאד נבוך, אבל הדגיש שחשוב לו להתגבר על המבוכה כי הוא רוצה שישמעו את הסיפור שלו.
כדי לשבור את הקרח הסתובבנו קצת בקיבוץ, עלי הראה לי איפה המפעל לפלסטיק בו הוא עובד, איפה חדר האוכל, וסיפר שהוא אסיר תודה לאגודה לזכויות אדם שתיווכו בינו לבין הקיבוץ.
אחרי הסיבוב, עלי היה מוכן לספר את סיפורו.

ישבנו שעה ארוכה בפתח הקרוואן שלו, בין המדשאות והעצים, וסיפורו של עלי לקח אותנו לארץ אכזרית וענייה, בה בשנת 2003 כנופיות הג'אנג'וויד (שפירוש שמן אדם חמוש רכוב על סוס) נשלחות על ידי הממשלה הסודנית כדי להילחם במורדים שלכאורה רוצים בהפלתה של הממשלה המוסלמית. בסודן קיימים מאות שבטים בעלי לאומיות שונה ,כך שבפועל הכנופיות הפכו את הסכסוך ליותר ויותר אתני ונקשרו אליהן מעשי הרג וטבח של משפחות שלמות על טפייהן, שנחשבים בעיניה למורדים, שריפת כפרים שלמים והפיכת רבבות אנשים לפליטים.

זמן קצר לפני שהגיע היום הנורא בו כנופיות עם נשקים וג'יפים הגיעו לכפר של עלי, הוא הפך אבא לראשונה בחייו. אשתו הצעירה ילדה, וכל דאגתם הייתה נתונה לעולל הקטן ולשלומו. עלי גר בכפר עם משפחתו ועם אמו, אביו ואחיו. הם עסקו בחקלאות והסתפקו במועט. לא הייתה ברירה אחרת. הם שמעו על הכנופיות ופחדו מהן, אבל ללא נשק או מודיעין לא היה הרבה ביכולתם לעשות, ויתכן שאף לא רצו להאמין שהכנופיות יגיעו לכפר כל כך מרוחק ושליו כמו הכפר שלהם.
אך המציאות הייתה שונה, והגרוע מכל קרה. כשהכנופיות הגיעו עם טירוף של רצח בעיניים לא הייתה אפשרות להתנגד. הם שרפו את הבקתות וירו באנשים ללא רחם, בכללם גם אמו של עלי ואחיו.
עלי הספיק לברוח עם אשתו והתינוק, ולהסתתר רחוק מהכפר תחת צלו של שיח גדול.
הסיפור לא קל לעלי והוא עוצר מדי פעם לקחת נשימה.

הוא ממשיך ומספר על הרגע בו נאלץ לעזוב את אשתו והתינוק, אותם לא יראה יותר עד היום הזה, כדי לבדוק מה עלה בגורל שאר בני משפחתו, על תפיסתו ע"י הכנופיות, העינויים, הבריחה אל מצרים, השנה בה העביר שם כפליט רדוף ומושפל, ההגעה לסיני ומשם לגבול ישראל. עד שהגיע לקיבוץ שהה במתקני כליאה שונים, ובזכות אותם ארגונים לזכויות אדם הגיע לקיבוץ. בקיבוץ מעגן מיכאל ישנה מסורת של קליטת עולים חדשים, ובהמשך למסורת זו משפחה הגרה בקיבוץ אימצה את עלי, ומתייחסת אליו כמו אל אחד משלהם. עלי זוכה להיות חלק ממשפחה ודואג לילדים הקטנים ומשחק איתם.
כאמור, עד ליום זה 9 שנים לאחר הטבח של בני כפרו, עלי לא יודע מה עלה בגורל משפחתו, והם לא יודעים מה קרה אתו.

במהלך השנים האחרונות הגיעו לארץ פליטים רבים נוספים מסודן, שחיפשו מקלט מפני כנופיות ההרג של ממשלת סודן, ויחד איתם הגיעו גם מהגרי עבודה שנכנסו לישראל שלא כחוק.

מציאות של עוני וקושי לשרוד דחפו אותם למעשי גניבה ואלימות, עד שקמה כל צעקה בארץ והוחלט לגרשם. בימים אלה אנחנו עדים למבצע בשם "חוזרים הביתה" בו מגורשים מהגרי עבודה מסודן ואריתראה בחזרה לארצותיהם. כולי תקווה כי בין המגורשים לא יהיו פליטים אשר בארץ מוצאם נשקפת סכנה לחייהם, ושחבריהם החוזרים יוכלו לעזור להם למצוא קצה חוט אודות בני המשפחה שנשארו מאחור.


אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן