14.9.2011

פינה בתלת מימד




סרטו של וים ונדרס
מחווה ב- 3D לפינה באוש

הרעיון לעבודה המשותפת של וים ונדרס ופינה באוש על סרט מחול תלת-מימדי, החלה בהתלהבות לפני שנים רבות. בשנת 2009, קיבלה ההפקה תפנית טרגית עם מותה הפתאומי והמהיר של פינה באוש מסרטן, והיא בת 68. אבל וים ונדרס השלים את המשימה, כמחווה ליוצרת האגדית. "פינה" של וים ונדרס הוא סרט תיעודי שלא יספק שוב דבר מתאוות המציצנות האנושית אבל יהלום בכם במכה של יופי.

הצופים שממלאים בימים אלה את האולם הגדול בקולנוע "לב", חמושים במשקפי תלת מימד עם מסגרת רחבה, אינם נראים מן הסוג הצופה בסרטים הדורשים משקפיים כאלה בדרך כלל. זהו קהל שנראה אנין, מכובד ותרבותי, העשוי להגיב בעקימת חוטם מעודנת מול סרטי אקשן או מדע בדיוני עתירי תקציב ופעלולים. ואכן הסרט שהם צופים בו מבעד למשקפי התלת-מימד הנו דווקא סרט מז'אנר אחר – "פינה", סרט מחול אמנותי של הבמאי וים ונדרס המסקר באופן ייחודי את להקת המחול הייחודית של פינה באוש, אמנית המחול הגרמנית שיצרה שפת מחול משלה. וים ונדרס, במאי הפיצ'רים המחונן, כבר הוכיח את יכולתו בבימוי תיעודי של הרכב אמנותי בסרט התיעודי המצליח שלו "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", משנת 1998, המספר את סיפורה של להקת נגנים קובניים.




הסרט השיב ללהקה את זוהרה והחיה את הקריירה המוזיקלית של אנשיה עד לגיל מופלג. ההשוואה מתבקשת, אך לא ממש רלוונטית. הסיפור פה שונה לחלוטין. ונדרס ובאוש נפגשו לפני שנים רבות, כאשר ונדרס ראה את יצירתה "קפה מולר" (באוש גדלה בעצם בבית קפה שהוריה היו בעליו), ונשבה לחלוטין בקסם העבודה הבאושית, שהיא סוג של תיאטרון מחול אקספרסיבי. מאז התיידדו וסיכמו על הפקת סרט על הלהקה. אולם רק ב-2007, כשוונדרס צפה בסרט תלת מימד על הופעת הלהקה "יו-2", הוא הבין שיש לו את האמצעי הטכנולוגי הראוי לבצע את המשימה. עקב מותה הפתאומי של פינה באוש, השלים ונדרס את המשימה בעצמו.


הסרט הפך לפרויקט הנצחה לבאוש וללהקתה והוא עושה זאת בדרך מתוחכמת ומרומזת. לא תעברו פה אבני דרך בחייה של הרקדנית, לא תשמעו "חברים מספרים על פינה" ואפילו לא בטוח שתקבלו תמונה מלאה של אופי יצירתה (התיאטרון שאיפיין כל כך את יצירתה של באוש מפנה פה מקום למחול טהור). מה שתקבלו הוא מנות גדושות של יופי – רקדניה של פינה באוש מצולמים בארבעה סוגים של סצנות: ריקוד על הבמה, אתרים בעיר וופרטאל שם פעלה הלהקה, מונולוגים אישיים קצרצרים על רקע אתרי טבע, והבזקים עוד יותר קצרצרים של פינה בעבודה. הסרט דורש מהצופה לוותר על הרצון הטבעי לדעת מי היא פינה באוש האדם, מה קרה בלהקה שלה (המזכירה בהתנהלותה קבוצת של קרקס נודד), מה מערכות היחסים, מה הסיפורים האישיים. הסרט דורש לוותר על סקרנות טבעית, אפילו לא צהובה, להציץ מאחורי הקלעים ובין המלתחות של קבוצת אנשים כל כך טעונה ויצרית.


הסרט דורש התמסרות טוטלית לאמנות המחול כאמצעי ביטוי לכל רגש אפשרי במנעד הרגשות האנושיים: בדידות, כמיהה, פחד, אומץ, תשוקה ואהבה, מתפרצים בעוצמה רבה מתוך המסך עד שהם כמעט נוגעים פיזית בצופים שבאולם.


כמו כנראה פינה באוש, גם הסרט דורש התמסרות טוטלית ליופי, ונותן בתמורה יופי טוטלי. אפקט התלת-מימד מוכיח כי ונדרס ידע למה חיכה לטכנולוגיה הזאת. הישיבה באולם הקולנוע עם המשקפיים (מתרגלים לכך תוך שנייה) מאפשרת חוויה חושית טוטלית. אנחנו נמצאים שם עם הרקדנים על הבמה, דוהרים בקרון החשמלית ומצטרפים לרקדנים בטבע. הכל כל כך קרוב ומוחשי עד שאפשר ממש להריח את זיעת הרקדנים, ולנשום את נשימותיהם. צריך פשוט לשבת, להתרווח בכיסא, להרכיב את המשקפיים התלת-מימדיים ולחוות את היופי בכל מימדיו.

בטוחה שתהנו.

שלכם, נילי אושרוב

רוצים להצטרף לצוות הכותבים של תרבות אנד דה סיטי שילחו מייל - tarbutandthecity@gmail.com

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן