17.9.2011

הצלמניה – הסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב 2011



"גנבו לי את המדינה..." קוראת מרים וייסנשטיין בצער קורע לב, כשהיא מגלה בשובה מסיור עסקי בגרמניה, שדירתה נפרצה, והנגטיבים של טקס הצהרת העצמאות, שצילם בעלה רודי וייסנשטיין, נגנבו...
ואחרי כמה דקות של חיפושים בין כל החפצים הזרוקים על הרצפה היא קוראת באושר: "מצאתי את המדינה!"




אם עדיין לא ראיתם את הפנינה הזאת שנקראת "הצלמניה" – תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות. סבתא מרים, "יקית" בת 96 והנכד, בן פטר, מנהלים יחד את חנות הצילום המיתולוגית – הצלמניה. בסרט הזה יש הכל: הומור, שנינות, חוכמה, תובנות בין דוריות, אישיות הגיבורים ביחד וכל אחד לחוד. כולו מתרחש על רקע מאבקי ההישרדות של הצלמניה להישאר במקומה ההיסטורי, כשיזמים בעלי ממון רוצים להסיט את הצלמניה מדרכם ולהקים פיסת נדל"ן מודרנית. מרים ובן נאבקים עם היזמים ועם העיריה, כדי לשמר את הנכס התיעודי שלהם כפי שהיה במשך עשרות שנים. תמר טל אימצה את הסיפור ותיעדה את הנכד וסבתו במשך תקופה ארוכה של שגרה יומיומית, ויכוחים, נסיעות עסקיות לחו"ל ומעל הכל, המאבק על שימור "המצלמה של המדינה שקמה".



הסבתא, שנפטרה לאחרונה בגיל 98, היתה אלמנתו של רודי ויסנשטיין, הצלם האגדי שהנציח במצלמתו את טקס הכרזת המדינה, צילם אירועים הסטורים, ראשי ממשלות ושרים.

סבתא מרים, צלולה וחריפת שכל. בן, השותף של מרים בניהול הצלמניה, נוהג כלפי סבתו ברוך ובחום, וגם בציניות והומור. הוא מטפל בה במסירות אך גם לא חוסך ממנה דברים קשים ומעמיד אותה במקומה. בן, רוצה לחדש ולעדכן את העסק המשפחתי הותיק, לפתח אתר אינטרנט, ליזום תערוכות בינלאומיות עם הצילומים ההסטורים. מרים, רוצה רק לשמר את החנות כפי שהיתה במשך השנים. לא לפתוח אותה לקהל, לא למכור ללקוחות הממלאים את החנות ולשמור על הכל כמו שהיה תמיד. שני גיבורי הסרט משמרים את הקשר המשפחתי והמפגשים היום-יומיים ביניהם. יחסיהם מכילים הכל: מעורבות אחד בחיים הפרטיים של השני, ויכוחים, צחוק והומור שופע.

יהלום צרוף של יחסים בין אישיים ושל קולנוע. לא להפסיד.


שלכם,

גוני בר-סלע

תסריט ובמוי: תמר טל הפקה: ברק הימן צילום: דניאל קדם ותמר טל עריכה: טל שפי מוסיקה מקורית: אלברטו שוורץ

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן