ערב מופעים לזכרה של שרי (שרונה) שפירא
ביום ג', 26 ביולי, בשעה 20:00, התקיים בביה"ס לתיאטרון בובות ערב לזכרה של שרי שפירא, שנפטרה בחודש אפריל השנה. שרי נכנעה לאחר מאבק יצירתי ועיקש במחלת הסרטן, שלאורך כולו, לא הפסיקה למשוך בחוטים, לכתוב, ליזום וליצור. קהילת הבובנאים נפרדה ממנה בערב של קטעי בובנאות קצרים. הערב התקיים במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתאטרון בובות.
תיאטרון במזוודה
שרי הופיעה משנת 1987 כשחקנית ובובנאית ב''תיאטרון המריצה'' אותו הקימה, ובמסגרתו יצרה לילדים את ''הענק וגנו''. בהצגה הקסומה, שרונה נקלעת בטעות לבמה... ממש לפני תחילת ההצגה. היא מוצאת מזוודה ישנה ומתחילה לחטט בה... רק לרגע, עד שההצגה תתחיל. מתוך המזוודה, כמו במופע קסמים, היא בונה את כל התפאורה והבובות ומשתלבת ביניהן בדמות הענק. לא לחינם, זכתה ההצגה בציון לשבח בפסטיבל חיפה. ולאחר מכן, יצרה והציגה את ''איתמר מטייל על קירות'', ''פיצקה- אגדת אמבטיה'' שנבחרה להצגת השנה ע''י עיתון ''הורים וילדים''.
למבוגרים הציגה את הצגת היחיד האוטוביוגרפית ''העיניים של ג'ולי כריסטי''. שרי הופיעה בפסטיבלים רבים באירופה, צפון אמריקה והמזרח הרחוק. לימדה בובנאות בבית הספר לתיאטרון בובות בחולון ובמוסדות נוספים. הייתה, עד ימיה האחרונים, חברה בועדת הרפרטואר של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות בחולון. כחברת הועדה האמנותית של הפסטיבל הביעה בישיבות רצון רב, שיתקיים בפסטיבל ערב, בו בובנאים ותיקים יעלו קטעים קצרים חדשים. הכותרת ששרונה נתנה לערב היתה "מנערים את האבק". אבל הגורל התערב וטרף את הקלפים. מרכז החליט לכבד את רצונה ולקיים את הערב במתכונת שרצתה שרונה - ולהקדיש אותו לזכרה.
כל המופעים והעבודות האמנותיות שיוצגו, התבססו על המפגש האישי של כל אחד מהאמנים עם שרי, ונוצרו סביב המשפט "ואולי גם זה זמני" שנטלה איקי גלעד מתוך התכתבות שלה עם שרי. "ניתן לפרש את המשפט הזה בדרכים שונות. כל אמן נתבקש להתייחס למשפט זה בעבודתו" אומרת איקי, מפיקת האירוע.
מגלי הים על אופניים ועד שיר ערש בשפת הסימנים:
בכניסה לאולם עמד זוג אופניים ישן שעל הסבל שלהם היתה מורכבת מגירה. מיצג שיצרה נילי דביר. רחש הגלים שנשמע מתוך המגירה משך להתקרב. בתוך המגירה היה מורכב מסך וידאו, שהציג את תמונתה של שרי על רקע קליפ וידאו של גלי ים רוחשים. לדבריה של נילי, בתקופת מחלתה של שרי, נהגו היא ונילי לנסוע באופניים לשפת הים, לשחות ולחזור לעמל היום.
נועה לב ולהקתה הציגו קטע תיאטרון מחול לפי הסיפור שכתבה שרי – ארטיק שוקו שוקו.
מריה גורביץ' מעצבת ובונה בובות ותפאורות. הפעם, היא יצרה בובה לבנה ארוכת גפיים שלאחר קטע של התלבטויות, פרשה כנפיים ע נ ק י ו ת ועפה. קטע עוצר נשימה, מה גם שלראשונה מריה מפעילה בעצמה את הבובה שיצרה.
איקי גלעד ונטע אורן הציגו סצנה עם בובות שיצרו ברגע ממפת הנייר שעל השולחן. הקטע הוצג בתוך מסך מיניאטורי מקופסת נעליים שיצרה שרי בעצמה בעקבות סדנה של איקי גלעד. איך המיני-תיאטרון הזה נשמר עד היום? נפלאות דרכי הגורל.
רוחל'ה ברקמן השמיעה את "שיר ערש" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב בביצועה של חווה אלברשטיין, וליוותה אותו בשפת הסימנים המשמשת את כבדי השמיעה. בעיני, זה היה המופע הכי מסעיר בערב הזה... למרות שאני לא יכול להסביר בדיוק למה. נדמה לי ששפת התנועות הוסיפה משמעות חודרת ומרגשת לכל אחת מהמילים.
... ונעה גוסקוב, בתה של שרי וסטודנטית מקסימה לקולנוע, הציגה תרגיל קולנועי שבה הציגה את הוריה, בהשראת הסרט "אמלי".
ועוד הופיעו בערב המיוחד: דינה רובינס-דקל ומירי פארי, דני ארליך, שרון סילבר-מרט, טל בורשטיין, הדר טלמור, מור מנדל ונעמה רדלר, רוני מוסנזון –נלקין.
אני מקווה בכל ליבי, ששם למעלה, יש מקום שממנו יכלה שרי לעמוד, להתבונן בגאווה בערב הזה ולהתמוגג מנחת.
שלכם,
יורם בר-סלע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן