5.9.2010

ירח... ושלושה כוכבים - שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני


מבצר שוני. 21:30. השמש צבעה את האבנים העתיקות בגווני אדום דרמטיים ושקעה. הירח בדיוק טיפס מעל לחומה המזרחית של מבצר שוני והאיר את הבמה והיציעים. על הקיר, הוקרנה בווידאו תמונה ענקית סימטרית של מקלדת הפסנתר, שנראתה כמו אוטוסטראדה המובילה אל אוצר רחוק של צלילים. ידיו של שלומי שבן מרקדות בקלילות על הקלידים... והפסנתר, נשמע להוראותיו של האמן הצעיר ומשמיע מנגינות קסומות, כששלומי שבן מלווה אותן בסיפורים ובהומור שנון.




בשיר "החיים שלי טובים" (תרגום חופשי לשיר My Life is Good של רנדי ניומן) שלומי שבן הפתיע וצנזר מילה בשיר לטובת הקורקטיות. נדמה לי ששלומי מבין שהוא עבר לעולם של הגדולים, שבו צריך לשמור על "ממלכתיות". המילה "דרוזית", כפי ששולבה במילות השיר, כבר לא תואמת את מעמדו החדש.



בהמשך המופע עלה יוני רכטר. לפני שהתיישב על הפסנתר, חוף מבטחו, בחר לבצע שיר בעמידה אל מול המיקרופון בליווי הפסנתר של שלומי. מודה שאיני זוכר איזה שיר זה היה אך זכורה לי העמידה הצנועה וההבעה של יוני – עומד כאילו ערום אל מול הקהל, נבוך, מבולבל ונוגע. חוויה לראות ש"סלבס" (הוא בטח לא יאהב את התואר) יכולים להיות צנועים.

משם עבר יוני אל הפסנתר והבעת הביטחון חזרה לפניו. שלומי השאיר אותו לבד לבצע את "לא מכירים" מתוך האלבום "התכוונות". יוני הסביר שהשיר הוא בעצם ישן-חדש. ישן לדור הישן וחדש לדור החדש והוסיף שמילותיו של עלי מוהר ז"ל חזו שנים רבות מראש את מעשיו של נשיא המדינה (בלי להזכיר שמות) – "תקעתי בה מבט כחול כפלדה / התחלתי למשש ת'בד של ביגדה...".

ואז הגיע שלמה גרוניך. שני פסנתרים ו- 4 ידיים. הצלילים התעופפו באוויר וחשמלו את האווירה. שלומי וגרוניך מדברים בינם לבין עצמם בידיים, בעיניים, בצלילים והקהל משתאה. באותו רגע הודיתי לאשתי שלא הניחה לאינטרנט עד שהצליחה להשיג כרטיסים למופע הזה. גם שמחנו שהקדמנו להגיע מכיוון שהמקומות לא היו מסומנים. הגענו לשוני ראשונים וישבנו במקומות הטובים ביותר. היה שווה.
השיר הראשון שביצע גרוניך לבדו נתן הסבר מוקדם לזיקוקים שהיו צפויים לבוא בהמשך הערב. הוא בחר לבצע את "ערב לזכרי" של שבן וסיפר שהוא כל-כך אוהב את השיר עד שהחל לחשוב שהוא עצמו כתב אותו. הביצוע היה כן, אמיתי ולא פחות טוב מהמקור. כמעט ניתן לחשוב שהשניים הם אותו אדם בגלגולי זמן שונים.

לאחר "רוזה מרציפן", "עלינו לצפון" (בהשתתפות שני קולות של הקהל) ועוד שירי סולו, דואטים ושלישיות הגיע שיר הסיום (אל דאגה, עוד יבואו הדרנים). שיר של שלומי שטרם הוקלט – שיר ערש אלטרנטיבי לבן הקטן שלו... שעוד אין לו. נגינת פסנתר פשוטה ורצף פתגמים משובשים הבאים לחנך את בנו (לכשיגיע לעולמנו) כיצד לנהוג בעולם, ויותר מזה – לגרום לקהל לצחוק. לדוגמה: "יש נביא בעירו הנחתום מעיד על עיסתו אדם עושה לחברו, ועוד איך עושה איזהו גיבור... הכובש יפה השתיקה לעננים והדרך לגהינום רצופה מאות גני-עדן קטנים" וכן הלאה. השיר עשה את העבודה, כולם מהורהרים ומחויכים.

אחרי מאבק פסיכולוגי קצר בין מוחאי הכפיים שרוצים עוד לכוכבים שבשולי מבצר שוני שמוכנים לתת עוד (אם הקהל יבקש מאד יפה), נפתח פרק ההדרן.

רגע לפני השיא – כשעומדים שלושה פסנתרים על הבמה (אחד חשמלי) ומוכנים לקבל את שלושת הגאונים, נשמע בקהל מישהו צועק: "רופא" ורבים אחרים מצטרפים אליו. "רופא", "רופא". חשתי מבוכה. האמת שלא לא הכרתי שיר כזה. רווח לי שגם שלומי שבן ושלמה גרוניך לא הבינו לאיזה שיר הם מתכוונים. לקח כמה שניות עד שהם הבינו שמישהו התעלף ביציע וצריך רופא. 1,300 איש במתח מתפללים לשלומו של האיש – העיקר שהמופע ימשיך. אחרי מספר דקות ארוכות, מעדכנים שהאיש בסדר וממשיכים במופע. השלושה מבצעים את "שירים פשוטים" של גרוניך והופכים אותו ליצירה מטורפת וחדשה. הקהל קם ומריע.

ולסיום המופע האנרגטי, כשיר סיום, בחרו שלושת הענקים בשיר קטן ועדין: "לילה טוב" מתכנית הכבש הששה עשר. בליווי של שני מטאלופונים הם שרו ברגישות רבה את שיר הערש ושלחו את הקהל לישון באווירה מיוחדת שונה מכל המצופה במופע סוער שכזה.

התחלנו לא מזמן ב"זאפה" עם שלמה גרוניך מארח את שלומי שבן. המשכנו לפני כעשרה ימים באתר הרכבת בירושלים עם שלומי שבן מארח את יהודית רביץ וברי סחרוף ומיד החלטנו להתייצב גם בשוני. יצאנו עם טעם של עוד. והרבה. שימשיכו לארח. אנחנו נמשיך לבוא.

שלכם,
עמית בר-סלע (הבן) ויורם בר-סלע (האב).

אין תגובות:

פרסום תגובה

מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן